הפסקת קפה-סיגריה לכאלה שלא מעשנים

אני צריכה הפסקת ״סיגריה״

בלי לעשן. אבל אני רוצה את ההפסקה הזו כמו של המעשנים. הם מרשים לעצמם לעזוב הכל. את המיילים, הטלפונים, הוואטסאפים והשיחות פנים מול פנים. זה במקביל לאנשים “רגילים”, כמוני, שלפעמים לא מספיקים לאכול או מתאפקים ממש להתפנות עד שזה כבר כואב. רק עוד מייל ועוד שיחה ולסיים עוד ועוד משימה.

אז החלטתי שדי. נמאס לי לראות אותם פעם בשעה-שעתיים חולפים לי מול העיניים עם הקפה והסיגריה, יורדים לקלוט קצת שמש, לדחוס ולהוציא עשן ולתת רגע של שקט. כמה רגעים מחוץ לקירות שסוגרים עליך תשע-עשר שעות ברצף.

אני רוצה הפסקות סיגריה אבל בלי לעשן. באמת ששקלתי להתחיל בגלל זה. כדי שזה יהיה מקובל שאני יוצאת לקחת רגע לעצמי, אבל אז חשבתי על כל ההשלכות והזיהום של הגוף, השיניים, ההתמכרות חלילה וזה פשוט לא שווה את זה. ולמה? כי מי שמעשן לא יותר טוב ממני.

גם אני רוצה.

אני צריכה. רוצה. חייבת. את הכמה דקות האלה עם קפה, עם השמש, עם הרוח, לנשום רגע בחוץ. לחשוב עם עצמי בלי המשימות שפתוחות ובלי האנשים שאני רגילה לראות.

רגעים לבד שמעיפים לי את היצירתיות ומזכירים לי דברים חשובים שכדאי לעשות, הברקות של עבודה, הברקות של החיים ולפעמים סתם שקט וסתם דקות של עצמי בתוך תשע שעות שאני עכבר עבודה קטן שרודף אחרי הזנב.

אז ניסיתי. בפעם הראשונה שעשיתי את זה הרגשתי שחרור, וואו אני פה למטה עם הקפה, אני ועצמי והוא כל כך מספק וטעים.

כשחזרתי למעלה, זאת שעובדת איתי שאלה אם הכל בסדר איתי ואם קרה משהו. אתם מבינים?

״הפסקת קפה״ בעבודה

מתה על זה שבכלל קראתי לזה ״הפסקה״. מכינה קפה סופר-דופר מפנק מניחה אותו ליד המחשב וצוללת לתוך המשימות, השיחות, לתקתק עבודה. הקפה כבר לא כזה טעים כמו שחשבתי כי הוא מתערבב עם העבודה והוא כבר ממש איבד את הקטע של הפסקה.

שתיתי אותו מהר, בלי לתת לו את המקום שלו, לגימה מהקפה ובמקביל עשרות מחשבות ומשימות רצות לי בראש. 

אני כבר לא מרגישה את הטעם שלו, כל שלוק הוא סתם עוד שלוק ומדי פעם אני מרשה לעצמי להתרכז שניה בקפה, לתת לו תשומת לב, לריח שלו, לטעם המר-טעים-ממכר ולשניה זה מרגיש טוב. היום קוראים לזה מיינדפולנס אבל זה היה קיים בי עוד לפני שידעתי מה זה אומר.

ואז אחרי שניה של לגימה שקטה נופל עליי חזרה מסך של משימות שלוחץ עליי להתקדם.