למה להוריד זמן מסך בפייסבוק (ובכלל)

הפוסט הזה מדבר על ההתמכרות שלנו למידע, לגלילה אינסופית ולחוסר יכולת שלנו לבחור במודע איך ואיפה להשקיע את הזמן הפנוי שלנו. הזמן הפנוי שלנו יכול להיות ההפסקות הקטנות של לשבת עם קפה או כמה דקות שאנחנו עוזבים את מה שאנחנו עושים במחשב/עבודה, Whatever you choose. דקות שנגנבות בדרך כלל לטובת בדיקה מקיפה של כל מה שקיים בטלפון שלנו.

בהפסקות האלו אנחנו בוחרים בהכל חוץ מהפסקה אמיתית למוח ולמיינד שלנו.

לפני שמתחילים צריך להבין על בשרנו את האובדן העצום של הזמן, במספרים רבותיי!
מדובר בשעות שהופכות לימים שהופכים לשבועות והלאה, זמן עצום מהחיים שלנו.

למדוד זמן מסך

אז תודה לאל אפשר למדוד זמן מסך. מי שעדיין לא יודע כמה זמן הוא מבזבז/משקיע (כל אחד וההגדרה שמתאימה לו) בכל אפליקציה, איך אני אגיד את זה בעדינות, רוצו לבדוק את עצמכם. אני ממליצה להגדיר התראה או הגבלה יומית/שבועית של זמן מסך בכל אפליקציה או לבדוק ביום קבוע בשבוע מה המצב שלכם, אין ספק שהתראה אוטומטית תהיה יעילה לטווח הארוך. בכל יום ראשון בבוקר אני מקבלת התראה מה היה זמן המסך הממוצע שלי ביום ובכמה אחוזים עליתי/ירדתי בשימוש השבוע בהשוואה לשבוע הקודם. אני מודה שאני מאותגרת עדיין עם וואטסאפ ורוב זמן המסך אצלי הולך לשם.

הדיווח השבועי הזה עובד לי ומשפיע על הבחירות שלי לשבוע הקרוב. זה מזכיר לי שאני יכולה לבחור: האם זו כמות הזמן שאני מוכנה להשקיע ביום שלי במסך? אם אני לא מרוצה מהתשובה אז אני יודעת על מה אני צריכה לעבוד עם עצמי השבוע. אני מודעת להתנהלות השבועית שלי במסך. אני בוחרת להרחיק ממני את מה ששואב לי הזמן במקום הדברים שאני באמת רוצה לעשות. הבחירה הכי פשוטה היא היא להניח את הטלפון רחוק ממני על שקט כדי לתת מרחב למיינד.

אני כותבת לאלה מאיתנו שרוצים לשנות את ההרגל ומבינים שההתמכרות הזאת פשוט דופקת אותנו. בטווח הקצר ובטח שבטווח הארוך. הדבר הזה גורם לירידה בפרודקטיביות, ירידה בתחושת המשמעות, פוגע במערכות יחסים ובאופן ישיר באושר וביכולת שלנו להיות נוכחים בהווה.

הבנתי שאני לא רוצה ולא צריכה את זה

היום, אני לא מרגישה שאני מפספסת משהו. האפליקציה בטלפון כבר לא קוראת לי ללחוץ עליה, מזמן.
אני מכירה מקרוב את האוטומטיות שבה זה קורה, ההתמכרות הזאת, רגע שהטלפון לידך ושנייה, משעמם לך- ואתה לוחץ באופן אוט׳ על הריבוע הכחול. בכלל לא התכוונת, זה קרה. ואז זה מתחיל. ואתה- אתה לא שולט בזה. התמכרות ששולטת בנו יום-יום.

ומה זה היומיום הזה? זה החיים שלנו

עשרות שנות חיינו מורכבות מעשרות אלפי יומיום כאלה ואם נבין שהיומיום שלנו הוא ה-חיים שלנו, נפסיק לזלזל בזמן שלנו, נבין שהדקות הארוכות האלה של הגלילה, של הטראש שנכנס ותופס לנו מקום במוח הוא בזבוז של החיים שלנו על משהו שלא בחרנו בו.

בדומה להאבסה של אוכל , אנחנו מאביסים את עצמנו במידע, דוחפים עוד ועוד למוח המוגבל שלנו (כי מה לעשות הוא מוגבל), במקום שתשומת הלב והאנרגיות יופנו לדברים החשובים שלנו ביומיום.
אני לא בחרתי מה לראות. כל הפוסטים האלה פשוט קפצו עליי וצעקו ״תקראי אותי״ ״ואותי״ ״ואותי״ והמוח שלי רוצה רק עוד קצת ועוד פוסט ועוד קישור ממש-ממש מעניין.

לצורך ההדגמה, ההגזמה והדוגמה אני פותחת בזה הרגע את הפיד בפייסבוק- בואו נראה מה עולה לי שם:

טיסות סודיות (נחמד)
תוכן ממומן
טיסות סודיות (אוקיי, הבנתי. אני לא הולכת לטוס לזנזיבר בזמן הקרוב)
תמונה של חברה טובה בחו״ל (מהמם. אבל כבר ראיתי את זה כי היא שלחה לי בפרטי בוואטסאפ)
תמונה שבן זוגי העלה מהופעה שהיינו (הייתי שם)
תוכן ממומן
פרסום פוסט בקבוצה שמדברת אליי (נייס)
פוסט סטטוסים מצייצים שמישהו מחבריי תויג בו (טראש)
תוכן ממומן
פרסומים של חברים לא רלוונטיים (נייס טו נו, אבל זה באמת לא שווה את הזמן שלי)
טראש
טראש
טראש

---

המשכתי לגלול עוד קצת כי עניין אותי מה עוד יש לראות. זאת הבעיה בטראש הזה, זה גורר אותך איתו למטה, עוד פוסט ועוד פוסט. הנה עוד כמה דקות שנגנבו לטובת צריכת מידע לא מועיל. בכנות, זה פשוט עשה לי לא נעים בגוף, בלב, בנשמה. הרגשתי ברגע איך הגלילה הזו מעיקה עליי וסוחפת אותי אחריה בנהר של רעש. 

הגלילה בפיד גרמה לי לתחושות של החמצה (מהמילה להחמיץ וגם חמוץ) החמצה של מקומות שאני לא נמצאת בהם, אירועים שאני לא לוקחת בהם חלק ובאופן כללי הרגשה חמוצה כזאת.

מבחינה חברתית לא היה לי קל ולאנשים סביבי

קיבלתי תגובות ששמו אותי בעמדת התגוננות. אני צריכה להסביר למה אני לא רוצה להיות שם, אני זו המוזרה שלא נכנסת לפייסבוק. 

זה תמיד צף כשאנשים סביבי דיברו על משהו ש-כולם- ראו בפייסבוק, זה היה יכול להיות עדכון חדשותי, רכילותי או סתם פוסט ויראלי. זה היה נראה לאנשים מוזר שלא ראיתי שההיא התארסה ושההוא וחברה שלו במיאמי ולא ראיתי שטיילתם בשבת בצפון. 

ואני -לא ראיתי, ואני- לא יודעת מזה. ולי- לא אכפת שאני לא יודעת מזה.

האנשים הקרובים אליי כבר יודעים שאם הם רוצים לשתף אותי במה שקורה איתם- הם צריכים לשלוח לי בוואטסאפ. אז כן, היום אף אחד מהחברים שלי לא מקבל ממני לייקים, שיתופים זה לעיתים נדירות כשעולה סוגיה חברתית רצינית ובאופן כללי אני משתדלת לעזור ולתת ערך בקבוצות שנותנות לי בחזרה.

אני בוחרת בזה עכשיו כמו שאני בוחרת לקחת ולקרוא ספר. אין בי צורך עז להיכנס ולהתעדכן במה שקורה שם.

נכון ש-להתעדכן במעגל חברים הקרוב והמשפחה זה נחמד אבל כולנו עם מאות או אלפים של חברים בפייסבוק והם לא באמת חברים שלנו. אז או שאנחנו מוצאים את עצמנו במעגל צבוע של פרגונים סתמיים ולייקים חסרי כוונה כי התרגלנו (ואולי זו הייתה כוונת המשורר מ.צוקרברג).
אנחנו מוצאים את עצמנו במשך דקות ארוכות שהופכות לשעות, גוללים.
רואים מה מיכל מהצוות בקורס קצינים (שהסתיים לפני 11 שנים ואת פניה לא ראינו מאז) עשתה עם הילדות שלה בסדנת בצק סוכר או גרוע מזה בכל מיני פוסטים, תיוגים וסרטונים שמצליחים לגזול לנו שעות מהחיים בכל יום.

אנחנו ממשיכים להתעסק בחיים האחרים והיפים והמצחיקים שקורים בחוץ בלי לשים לב לעצמי שלי. כבר שכחנו מה אנחנו אוהבים. איך זה לשבת עם עצמך, לקחת ספר או סתם לבהות.

הזמן הזה, הוא כל כך יקר לי. וגם לכם.

הזמן הזה יכול ללכת לרגעים שעושים לנו נעים יותר. מקלחת יותר מוקדמת. כמה רגעים להכין את הארוחה של מחר. כמה רגעים להגיד לבן זוג שאני אוהבת אותו. כמה רגעים לעצמי, לבהות, לקרוא כמה מילים בספר, לתכנן את השבוע, ללמוד משהו חדש.