איך הפסקתי לספור לייקים

נתחיל מזה שהסוד להצליח בגמילה מרשתות חברתיות הוא הקלישאה הכל-כך נכונה:

מה שלא יודעים, לא כואב.

בפוסט הזה אני לא הולכת לשבח את נפלאות הטכנולוגיה. יש לנו מספיק מזה.
אני לא הולכת להגיד מה טוב בפייסבוק וואטסאפ ואינסטה. אני רוצה להעביר לכם את החווייה שלי, כמישהי שהצטרפה לכל הקשקשת ברשת מראשוני האדם (בישראל) – את פייסבוק ב-2007, את אינסטגרם ב-2012 ו-וואטסאפ איפשהו שם ב-2011. 

היום, אני מנסה להיזכר בימים שהייתי נכנסת על אוטומט לפייסבוק/אינסטגרם ואני פשוט לא מצליחה לזכור את עצמי ככה, אבל אני יודעת שזה היה, שהייתי כזאת.

אני משתמשת עדיין בכל הרשתות החברתיות, מטעמי FOMO לא הצלחתי לשחרר מהם עדיין . אבל אין ספק שהשתחררתי מהעול שלהם. אני שולטת בהם ולא הם שולטים בי.
דווקא היום אני חיה בשלום והבנה עם הרשתות. אני מרגישה שאני ממנפת את מה שיש להן להציע, אם זה בתשובות שאני מחפשת, קהילות ואירועים שאני אוהבת לקחת בהם חלק.

וואטסאפ לדוגמא, הוא רשת חברתית לכל דבר ועניין. הוא במקום הראשון (כנראה) בהתמכרות של כולנו ויש בו את אותן בעיות שיש בפייסבוק רק במסווה של לגיטימיות גדולה יותר. העובדה היא שכל אחד יכול לתפוס את ההקשבה שלכם, בכל שלב ביום, מבלי שבחרתם בזה באופן מודע (חוץ מכאלה שאנחנו מסננים כמובן). מעבר לזה, וואטסאפ הוא חלק ממעגל צריכת המידע הבלתי-פוסק שאליו אנחנו נשאבים בדיוק כמו שאר הרשתות. (אודות וואטסאפ וההשתלטות שלו על חיינו ארחיב בפוסט נפרד)

קודם כל צריך סיבה (למסיבה של הגמילה)

תהליך מצטבר של שנתיים כשבכל פעם הקדשתי זמן לפלטפורמה אחרת, אבל זה קרה. נגמלתי.

זה התחיל בשנה השלישית לתואר הראשון (2015 בערך) כשהבנתי שהטלפון שואב ממני יותר מדי זמן ואני חייבת להתרכז בלימודים ולשפר ציונים. אז בשבילי זו הייתה המוטיבציה. תמצאו את שלכם.

קראתי איפשהו שאפשר להיגמל DIY מה-התמכרות הכפייתית השעתית לפייסבוק ושזה ממש פשוט (!) כל מה שצריך לעשות זה: 1. לרצות את זה 2. להסתיר את המידע שמגיע אליך משם.

זה לא היה פשוט בכלל. אבל כל שלב שהתקדמתי בגמילה בא מבחירה שלי וגם אם זה לווה במלחמות פנימיות ידעתי שזה שווה את המטרה, היכולת להשתחרר מעול הרשתות החברתיות, עול הלייקים, עול ההתנהגות האוטומטית, אותו הרגל שאני רוצה לשנות.

בשלב הראשון, הסרתי התראות מהפיד בטלפון

ככה הנוטיפיקציות לא קפצו לי מול העיניים ובחרתי באופן אקטיבי מתי להיכנס לאפליקציה. כמובן שבהתחלה ההרגל כניסה האוטומטי לפייסבוק בזמני שהייה/שירותים/שעמום המשיך לככב.

הלכתי על זה וזה היה מדהים. אין תקצירים בפיד שקוראים לי להיכנס, אבל עדיין הייתה בי סקרנות מתמדת לראות מה יש בעיגול האדום. אולי תייגו אותי? עשו לי לייק? מה אני מפספסת?

היה קשה לעמוד בפיתוי של המספרים. המספרים עולים ועולים בעיגול האדום וקוראים לי. ברוב הפעמים מיד נכנסתי לראות מי תייג אותי איפה, מי עשה לי לייק וזו הייתה כבר הזדמנות כבר לגלול את הפיד ולראות מה חדש בעולמנו.

השלב הבא בגמילה היה להזיז את האפליקציה לעמוד השני בטלפון

כך שהוא לא יהיה נגיש מדי ואני לא תמיד אראה אותו. אבל מדי פעם מכוחו של ההרגל הייתי חייבת לראות כמה נוטיפיקציות יש לי. לפעמים הייתי עושה תחרות עם עצמי. הייתי מחכה לראות איך הספרות עולות בעיגול האדום. מחד ספרתי לדו ספרתי וכמה שיותר גבוה- יותר טוב. עד שזה ישבור שיאים, שנקבעו כל פעם מחדש ע״י עצמי, בלי תלות זה בזה. ואז נכנסת, גוללת ובודקת, מאפסת אותן וחוזר חלילה.

הבנתי שנמאס לי מהמשחק הזה וזה לא עושה לי טוב לראות 56 נוטיפיקציות שמחכות וקוראות לי להיכנס. אז גיליתי אפשרות להפוך את המספרים לעיגול אדום ריק ממספרים, כזה שרק מתריע על כך שיש לך התראות אבל אתה לא יודע כמה. דווקא השיטה הזו שרדה לאורך זמן (כמה חודשים אולי) אבל גם אז עדיין היה שם את העיגול הזה, שמעצם היותו שם הוא קורא לי ללחוץ עליו, ממש כמו הדחף לאפס את כמות המיילים.

בשלב כלשהו הרגשתי מוכנה לוותר על הידיעה אם מחכה לי משהו בפייסבוק.
המשכתי לשלב המתקדמים שאני קבעתי לעצמי, שהוא להסיר את העיגול האדום– כלומר לא לראות שיש התראות כלשהן.

שקט. שלווה למוח. אני לא יודעת מה קורה שם עד שאני נכנסת לגלות. 

סוף עידן הפייסבוק

אז כן בהתחלה נשאר לי עדיין ההרגל של להיכנס מדי פעם לפייסבוק. אבל הירידה בזמן המסך הייתה דרמטית. מצאתי את עצמי כמעט ולא נכנסת לפייסבוק. לפעמים זה היה מתוך איפוק מודע אבל רוב הזמן היא פשוט לא הייתה שם. לא הגיעו אליי הודעות שזממו ללכוד את תשומת ליבי, אז לא נלחמתי בזה יותר.
הייתה גם תקופה של כמה חודשים שמחקתי את האפליקציה מהטלפון שזה מאוד עזר לשחרור מהריבוע הכחול, אבל בשלב כלשהו הרגשתי שאני צריכה להחזיר אותה וכן, היא עדיין על הטלפון שלי.

כבר שנתיים אני נקייה

העליתי כמה פוסטים ותמונות בשנים האחרונות, אבל כל מה שקרה בשנתיים האחרונות היה בגדר ״שגר ושכח״ העליתי, אני לא עוקבת אחרי זה, אין לי מושג אם ההיא או ההוא ״החזירו״ לי לייק וגם לא עניין אותי כמה. גם עכשיו אין לי מושג כמה לייקים יש לי לתמונת פרופיל ולקאבר האחרונים שהעליתי. נתון שהייתי שולטת בו היטב בעבר. זה מאוד חשוב ובעל ערך לזכור שקיבלתי 215 לייקים לתמונת פרופיל! חיזוק לאגו, לביטחון העצמי, החברתי, הוירטואלי.

זמן המסך שלי בפייסבוק משתווה לזמן החיפוש בגוגל. אני נכנסת לצורך חיפוש אחר תשובות בקבוצות או בחיפוש אחר אירועים ועסקים שמעניינים אותי.

את התצלום מסך הזה שלחתי לחברות בנובמבר 2018 לאחר שיחה על השימוש בפייסבוק. אני שיתפתי שאני נכנסת לפייסבוק אחת לכמה ימים וגם אז זה להתעדכן בדברים של עבודה או במיזם שלקחתי בו חלק. הן היו המומות.
הן אמרו (במילים שלהן) ״אנחנו כל היום בפייסבוק, חייבות להיכנס כדי לראות מה חדש. מבלות וגוללות במשך כמה שעות ביום במצטבר״

הן אמרו שהן מרגישות זה צורך בסיסי להתעדכן והלוואי והן היו מצליחות לבלות שם פחות.

הלוואי.

ההתייחסות לתופעה גוזלת הזמן והאנרגיה, כאילו מדובר במשהו שהוא גזרת שמיים. אם תרצו לשנות את זה – אתן יכולות. תחליטו שאתן רוצות פחות וזה יקרה, אני התחלתי את המלחמה שלי עם פייסבוק בהדרגה לפני שנתיים ואח״כ אינסטגרם ואח״כ ווטססאפ, וזה קרה. 

איך הסביבה קיבלה את זה שהתנתקתי מהפייסבוק? מה גורם לנו לזלזל במשאב היקר ביותר שיש לנו- הזמן? ואיך נצליח לשנות את ההרגל הזה?

תמשיכו לקרוא את הפוסט הבא: