בלאק פריי-דַּי! ואיך אני כבר לא שם
בתוך מבול המבצעים והפרסומים בכל המדיות, אני רוצה להשמיע קול אחר וחשוב של- דַּייי. דַּי לטירוף הזה. אני רוצה לשים על השולחן את החרדה והסטרס שנלווים לחודש הסיילים ולצרכנות אימפולסיבית בכלל. ולמה? בגלל עוד סייל שלא הספקנו?
אם אתם מרגישים עקצוצים בבטן נוכח טירוף הבלאק פריידיי (ולא ישנים בלילה מחשש שתפספסו סיילים) וגם אם לא סגורים איך אתם מרגישים לגבי זה, אני מזמינה אתכם לצלול יחד איתי>>
מלבד הסיפוק בחוויית הקנייה (בייחוד שמדובר בסיילים שווים) יש עוד מתנה שמגיעה עם החוויה, והיא, חרדה. (וסטרס כמובן)
הסיילים והטרפת סביבם משפיעים המון על אורח חיים שלנו ולפעמים אפילו שולטים בהם. חרדה שנובעת מתוך הרצון להספיק לקנות הכל וכמה שיותר ופחד אמיתי לפספס את הדילים. והאמת זה באסה להבין שהדבר הזה שולט בנו.
אצלי השינוי הגיע משם- הרגשתי שחוויית הקניות מסחררת אותי, מבלבלת אותי, גורמת לי לרצות עוד ועוד דברים שאני לא בטוחה שאני צריכה. זה לא עשה לי נעים בגוף, רציתי שזה יפסיק.
השינוי לא קרה ביום אחד. זה התחיל מחשיפה למהות הצרכנות, שיחות על מיינדפולנס, אושר והרגלים בריאים עבורי. תוך קריאה והעמקה, הבנתי שאפשר לחיות גם אחרת. אני רוצה לבחור לחיות אחרת.
נכנסתי לעומק של תודעת צרכנות מינימלית שנעימה לי וזה למעשה הדבר החשוב ביותר.
הפכתי מבחורה עם תזכורות ביומן לבלאק פריידי שמתקרב ועקצוצים בבטן מהפחד לפספס מבצע- לבחורה אדישה וצינית בנוגע לכמות הפרסומות, המבצעים והפיתויים האינסופיים שאופפים את חודש נובמבר, שכולו על טהרת הצרכנות האובססיבית והאימפולסיבית.
העניין בקניות שלא תמיד רציתי לקנות.
הרגשתי שאני צריכה לקנות. לפעמים כדי לפצות את עצמי, כי ״מגיע לי״. עבדתי קשה, למדתי קשה, היה לי יום קשה.
הרבה פעמים זה היה מתוך דחף או הרגל לקנות המון, ויותר מהכל- היה קשה לי להגיד ״לא״ למבצעים.
עם ההיכרות של רעיון המינימליזם גיליתי שאני לא היחידה שמרגישה שהעול הזה כבד מדי, המרדף הבלתי פוסק אחרי עוד ועוד קניות באונליין ובאופליין. כל הזמן להיות מוצפים בפיתויים שגורמים לנו להאמין שרק עוד קצת וזה יעשה אותנו מאושרים קצת יותר.
התפיסה היא שככל שנקנה יותר= יהיה לנו יותר = נהיה מסופקים יותר = מאושרים יותר.
אבל המציאות רחוקה מכך. אנחנו אף פעם לא מסופקים (מחפצים). אף פעם לא יהיו לנו מספיק דברים, ותמיד, אבל תמיד יהיה מה לקנות ומה לשדרג.
הצרכנות האינסופית הזו היא לגמרי חלק מהמרדף אחרי החיים המושלמים.
ובנקודה הזו התחברתי לנושא המינימליזם.
הרגשתי שזה הולך להיות מרדף שלא נגמר. ולא בא לי יותר. לא בא לי להרגיש ככה, לא רוצה להיות תלויה בחפצים, לא רגשית ולא חומרית. רציתי להרגיש משוחררת אבל לא ידעתי עדיין איך. היום, יש לי קצת יותר תשובות והרבה יותר מה ללמוד.
קניתי מעט אבל רציתי הרבה
היו ימים רבים מצאתי את עצמי גוללת שעות ארוכות ומוסיפה כל מה שנִקְרָה בדרכי לעגלה או לוויש-ליסט.
עורמת את הבגדים הכי יפים ובסוף לא קונה. כי מה. הארון כבר מְפוּצָץ בבגדים שעדיין לא הספקתי ללבוש.
הבנתי שאני לא באמת רוצה לקנות. אז מחקתי אפליקציות רכישה כמו אסוס ועלי אקספרס כדי להשאיר את זה קצת יותר רחוק ממני.
אבל עדיין נשאר בי יצר חזק לקנות עוד ועוד. יֵצֶר הפוֹמוֹ לחולצה השחורה הבייסיקית שהולכת בּוּל עם מכנס רחב שאותו אגב עדיין אין לי. והחצאית המהממת שהולכת בדיוק בדיוק עם הסריג ההוא אבל לא מסתדרת עם שום דבר אחר ואוֹחח הג׳קט ההורס שהולך בּוּל עם החצאית שיש לי. ההיא שיושבת בּוּל עם הסריג ההוא.
הבנתי שאני מחזיקה חנות בגדים משל עצמי ב-3 ארונות, כדי שתמיד יהיו לי את כל הפריטים האפשריים ואני אוכל לבחור, אפילו אם זה רק פעם בשנה (במקרה הטוב). וזה מכביד עליי הבחירה בבגדים. לפתוח את הארונ/ות ולבחור מה בא לי. בין ערימות וקיפולים, שלא נגמרים.
אז אולי רכשתי מעט מאוד ביחס למה שהייתי רגילה. אבל במיינדסט רציתי הַרְבֵּה.
לפני שנתיים וחצי בערך נחשפתי לרעיון המִינִימָלִיזְם.
דברים שהרגשתי עד אז פתאום קיבלו הגדרה. העומס בארון שגרם לי להרגיש שיש לי הכל אבל לא מספיק.
ערימות של ג׳ינסים שלא נלבשו כבר זמן ארוך. הרצון ללבוש כל אחד מהם שׁוּב. ערימות של שמלות וחולצות יפות שאני אוהבת אבל לא מספיקה ללבוש.
העומס הרגשי שנוצר מעומס פיזי במרחב.
יחד עם רעיון המינמליזם, התחושות קיבלו שמות ושאלתי את עצמי- אני באמת צריכה את זה?
איך לעשות את זה תכל׳ס?
עבורי השינוי המשמעותי הוא במיינדסט – צמצום הרגל הקנייה האימפולסיבית, ואת הרעיון יישמתי ואני מיישמת בצעדים קטנים בכל סוגי הקניות, של הדברים הקטנים והגדולים. אז לא התחייבתי לכמות מסוימת של פריטים שיהיו ברשותי או התנזרות מקניות. ממש לא.
אפשר להוציא הרבה כסף על פריטים ועדיין להיות מינימליסטים.
חלק ממִינִימָלִיזְם עבורי הוא:
– לקנות דברים שישמשו אותי לאורך זמן, בפריטים מסוימים אעדיף דווקא פריטים יקרים ועמידים בעוד שבתחומים אחרים אחליף לעיתים תכופות יותר.
– לקנות פריטים שיש להם ערך ונכונים לי ובגדול- להקדיש רגע.ים למחשבה לפני שאני רוכשת.
אפשר לקרוא לזה צריכה מודעת או באנגלית מיינדפול שופינג, לא בטוחה שקיים כזה מושג, ואם לא, אז הרגע המצאתי אותו.
שאלות שעוזרות לי-
כמה אני אוהבת את המוצר?
כמה אהיה שמחה שהוא יהיה אצלי?
באיזו תדירות אני מתכוונת להשתמש בו ולאורך איזו תקופה?
מתוך השאלות האלו התשובה מגיעה די מהר- אם מדובר בפריט שאני רוצה להתעכב עליו וחושבת שישמש אותי.
לא מִינִימָלִיזְם אלא- להאט את הקצב.
מינימליזם תמיד היה נשמע לי כמו מילה נרדפת לסגפנות: אנשים שלא נהנים מהחיים שכל מטרתם היא להוציא כמה שפחות כסף. והיו באמת פרסונות שהוציאו לזה שם רע. אבל כמו דת, למינימליזם יש הרבה פרשנויות וגורואים, ואין נכון או לא נכון.
התפנית בתפיסה הייתה לפני שנתים וחצי כששמעתי את עמית נויפלד מתארח בפודקאסט ״פופקורן״ ובפודקאסט ״מיינדסט-התפתחות אישית״ ומיד החלטתי לקנות את הספר שלו.
התאהבתי ברעיון של ״להאט את הקֶצֶב״.
כבר הרגשתי זמן מה שלא חשוב לי לגור בבית הכי מודרני, להיות עם האוטו הכי חדש, מותגים לא עשו עליי רושם וקניונים לא אהבתי אף פעם. זו הייתה דעה שונה ואפילו קשוחה לצאת איתה החוצה כי לכולם יש ציפייה ממך לִרְצוֹת את הדברים האלה, כי זה הדבר ״הנכון״ ואמור להוות סימן לזה שהצלחת בחיים.
בעקבות הרעיונות של ההאטה, הבנתי שהשינוי שאני עוברת הוא טבעי ונכון לחיים שאני רוצה.
עמית הצליח להגיע אליי עם המסרים האיטיים שלו בספר ״היסטוריה של מהירות״ ואין ספק שמבחינתי זה היה ספר משמעותי, מחולל שינוי שמחלחל בי מדי יום בבחירות שאני עושה, אגב, בכל תחום חיים: קיימות, קריירה, כסף, זמן פנוי, תחביבים, בישול ועוד. אני מרשה לעצמי לשים כאן ציטוט שעמית מציג לגבי הספר:
״כדי להצליח להאט את קצב החיים, עלינו להבין קודם מתי ואיך הם הפכו למהירים.״ עמית נויפלד
מצרפת המלצות חמות וקישורים של פרקי הפודקאסט: מינימליזם- מיינדסט התפתחות אישית , איך למצוא את השלווה שלך- פופקורן וכמובן את הספר והבלוג של עמית נויפלד- פרטים עליו תמצאו כאן>
יש הרבה כתבות וספרים שמדברים על מִינִימָלִיזְם ובכלל זה נהיה משהו טרנדי בשנים האחרונות.
ואם כבר מיינסטרים אז יש סרט דוקו נחמד בנטפליקס שנקרא Minimalism: A documentary about the important things
הסרט נותן הצצה לאפשרות לחיות חיים שלמים יותר בלי תלות בחפצים ומציג את ההשפעה של תרבות הצריכה- כמו איך אנחנו מתרוקנים ומתמלאים מקיומם של חפצים בחיינו וכמה נעשינו אובססיביים לצריכה וקניות, מכל סוג. אם זו פעם ראשונה שאתם שומעים על מִינִימָלִיזְם ומשהו בדבר הזה מסקרן אתכם, לכו לראות אותו.
אז מה אני עושה בחודש הזה?
בגדול אין לי אג׳נדה לקנות/לא לקנות בחודש המבצעים. אני בעיקר מקשיבה לעצמי. אם יש דברים שרציתי לקנות כבר הרבה זמן, אז זו הזדמנות לבדוק את המחיר ולרכוש אם יש הנחה שווה. אם אין משהו כזה שאני צריכה, אני פשוט לא קונה + מרגישה טוב עם זה. מזכירה לכם וגם לעצמי שעד לא מזמן הייתי בחרדה ובמרוץ לנצל את כל ההנחות רק כי הן קיימות. אז השחרור מהדבר הזה הוא הישג ענק עבורי.
מקווה שהצלחתי להראות זווית קצת אחרת של החודש הזה ושל צרכנות בכלל. מעכשיו אפשר לקרוא לזה הבלאק פריי-דַּי!
אשמח אם תשתפו ותספרו לי, איך זה אצלכם? איך אתם מתמודדים עם חודש הקניות והפיתויים? מה הגישה שלכם לקניות, צרכנות ובכלל?
בשנה האחרונה עברתי תהליך מעניין ומשחרר עם הבגדים שלי
חלק קטן ממנו שיתפתי באינסטגרם ואני מתכוונת לשתף ולכתוב בפירוט בקרוב בבלוג.
איך הפכתי 3 ארונות לארון אחד ואיך פיניתי (תרמתי/מסרתי/מכרתי) יותר מ-150 פריטי לבוש ועשרות אקססוריז וכלי בית.
עד הפעם הבאה, מוזמנים לקרוא את הכתבה האחרונה שכתבתי על התמכרות לסטורי ומערכת היחסים שלי עם אינסטגרם
