הראיונות הכושלים שהיו לי (באשמתי, באשמתם, מה זה משנה)
במקצוע שלמדתי רוב המשרות לתפקיד ראשון בשוק העבודה הוצעו במפעלים יצרניים. אני בכלל רציתי הייטק ולא הצלחתי לראות את עצמי עובדת במפעל. אז מבין כל הצעות העבודה והחברים שכבר עבדו וניסו לעזור, רציתי לתת הזדמנות. בכל זאת אני צריכה נסיון במשהו ואם כולם עובדים שם אז אולי זה לא כזה נורא כמו שאני חושבת.
ניגשתי למשרות האלו עם סימני שאלה וספקות האם אלו המקומות שאני רוצה להיות בהם ביומיום שלי.
אז לונג סטורי שורט – הסיפור שלי עם מפעלים הסתיים די מהר, ראיתי שניים וזה הספיק לי. שני מפעלים של חברות ענק בישראל שכולם מכירים.
ראיון עבודה שזכור לי במיוחד וייחרט אצלי בזיכרון לנצח כנראה, ראיון שהוא כנראה המקור לחוסר אמון שלי במפעלים שהם חלק מרכזי מהתפקידים שמוצעים בתפקיד הראשון, במקצוע הזה (הנדסה כימית).
חברת ענק שנראית מזמינה כלפי המבקרים מאמריקה, אבל מבפנים הכל רקוב.
העיקר שיש דגלי אמריקה וישראל שמתנוססים להם בגאווה בלובי המפונפן. רקוב זו הדרך שלי לתאר את החוויה האישית שלי בראיון עם מנהל צוות שם:
אני: תוכל לספר לי על סדר היום, מה עושים ביומיום?
הוא: מגיעים לעבודה בשבע וחצי, שותים קפה מורחים את הזמן עד שמונה שמונה וחצי ואז שלוש שעות כבר מתארגנים לארוחת צהריים, וזהו וכולם מתים כבר לעוף בארבע וחצי לקראת ההסעה שיוצאת בחמש.
נשבעת שזו הייתה התשובה שלו וזה לא היה בצחוק. זה היה ההסבר האמיתי שלו לסדר יום כדי שאני אדע להכין את עצמי להפי-כיף-כיף אבטלה סמויה-גלויה ששורצת פה. או שממש לא רצית שאני אתקבל לעבודה או שיש לך עוד הרבה מה ללמוד בגיוס עובדים. או יכול להיות שניהם.
וזה חברים, מדובר במי שהיה אמור להיות המנהל שלי, שיעורר בי השראה, שייתן לי מוטיבציה להתפתח ולעוף קדימה.
במפעל אחר (גדול מאוד ומוכר מאוד) הגעתי לראיון עם סמנכ״ל התפעול שהתחיל את הראיון כך (רק אציין שהוא לא נתן לי הזדמנות להציג את עצמי, ו-הוא לא טרח לספר לי כלום על המפעל והעשייה שם)
הוא: תראי אני אספר לך כבר מההתחלה איך זה עובד כאן. 90% מהעובדים כאן הם גברים, 40% מוסלמים והשאר רוסים. זו סביבת עבודה מאוד קשה.. בלה בלה בלה. זה נראה לך מתאים?
אני: אני לא חושבת שהשארת לי מקום להחליט, כבר הצגת את זה ככה שאני בטוח לא ארצה את התפקיד ואני לא חושבת שיש מישהו שהיה אומר לך שהוא רוצה את המשרה אחרי התיאור שלך.
הוא בתגובה– מתפתל במילים ״לא התכוונתי ככה..בלה בלה חשוב לי לשים את הדברים על השולחן בלה בלה״
אחרי שבלעתי את הרוק ואת ההלם, המשכתי לשאול על התפקיד ואמרתי לו שאני רוצה לעשות סיור במפעל – הוא בתגובה היה בשוק. אז דאגו לי לנעלי עבודה ויצאנו לסיור, עברנו בתוך מכונות ענק וטיפסנו על במות ומדרגות ברזל בגובה. זה היה מטורף בשבילי לראות את כל העוצמה הזו מקרוב, באמת חוויה מעניינת. חוץ מזה שאני לא רואה את עצמי עובדת כאן וזה בסדר.
אז פאקינג אני לא מבינה למה הבאתם אותי לראיון. למה אתם מבזבזים לי את הזמן?
אציין שהשיחות המקדימות לראיונות הנ״ל היו עם אנשי HR והיו מספיקות עבורי כדי להמשיך בתהליך, ידעתי מראש לאיזה תפקיד אני מגיעה להתראיין, אילו כישורים ויכולות נדרשים וזו גם הסיבה שזומנתי לראיונות. שני ראיונות שהשאירו אותי עם תחושה חמוצה, לא האמנתי שככה מתנהלים ראיונות עבודה ב-2018.
אז רגע כמעט אחרון לפני שויתרתי על המקצוע, הגעתי לראיון בחברת הייטק. סופסוף! כל כך קשה למצוא במקצוע הזה לעבוד בהייטק, אלא אם כן אתה מעתיק את המגורים שלך מחיפה לקצה השני של הארץ.
המיקום של העבודה היה סביר, כשעתיים נסיעה: רכבת-החלפה-רכבת-שאטל/אוטובוס, וכל מה שקיוויתי הוא שאני לא אתקבל למשרה הזו כי איך לעזאזל אני אעשה יומיום את הנסיעה הנוראית הזו.
הסיור במקום לא הרשים אותי, העשייה לא עניינה אותי במיוחד והמראיינת הייתה בדיסטנס של מינימום מפקדת בצבא. כל כך פחדתי שאם הם ירצו אותי זה יפתה אותי ללכת על זה. אז הנה אני מגלה לכם, בשעה טובה זה לא התקדם- ויתרו עליי, יופי-טופי לי. זה היה המקום הראשון והאחרון שרציתי ולא רציתי לעבוד בו – בו זמנית. אז יצא לי טוב.
זה כבר השלב שהחלטתי שאם אני לא מתקבלת לזה –זה ״הייטק״ וזה ״הכי טוב״ שאני יכולה להשיג בהנדסה כימית בתפקיד ראשון) אז אני הולכת לתת הזדמנות לעולם שמעניין אותי הרבה יותר- עולם היזמות.
אני רוצה להמשיך לכתבת המשך בנושא >>
איך מצאתי את הכניסה לעולם היזמות וההייטק
אולי גם תאהב
לינקדאין – למה בכלל ואיך זה יכול לבדל אתכם משאר מחפשי העבודה
פודקאסט וקהילה בנושא שינוי קריירה וחיפוש עבודה בעולם העבודה החדש
