בעוד שעה, בעוד שנה, יהיה שמח.

מילים מתוך השיר של טונה ושלומי סרנגה (בסוף העמוד תוכלו לשמוע את השיר)

אחרי המבחן, בסוף הסמסטר
אחרי התיכון, הגיוס, הסילבסטר
אחרי הטיול, בסוף המבול
אחרי שיגיעו תשובות מהטסטר
נצא מהמינוס, נחצה את הנילוס
קודם אמצא לי דירה במרכז
אחרי שאוריד במשקל, הדו״ח יבוטל
אמצא עבודה ואז
אחרי שנקים משפחה תגיע ברכה
אחרי שנחתן ת׳ילדים
אחרי שיבנו פה רכבת קלה
ויהיה לי נדלן במרכז מאדים
עם כל הפחדים וכל השלדים
לקחת ת׳זמן כמובן מאליו
לפני שתרגיש שחייך עברו רק בדרך אגב
למה לא עכשיו?

---

התקופה הזו (קורונה-טיים) שוב מזכירה לי את השיר שאני כל כך מתחברת, שנוגע-לא-נוגע בחיים שלי, מאז שיצא בקיץ 2015. שיר שהצליח להעביר את המסר שניסיתי להסביר לעולם ולעצמי בעיקר, על כמה שזה נכון לחיות כאן ועכשיו, להפסיק לתכנן למרחקים ארוכים מדי. התקופה המוזרה הזאת שהכניסה לנו כאפה, הזדמנות של פעם בחיים להבין שאנחנו חייבים לעשות יותר ממה שאנחנו רוצים ופחות ממה שאנחנו צריכים.

השיר תמיד מזכיר לי אנשים שדוחים את כל החיים שלהם אל ״אחרי הפנסיה״ וקשה לי לקבל את זה. מי אמר שתהיה פנסיה? מי אמר שיהיה אחרי? וזה נכון כמובן לכל תקופה שאנחנו מחכים אליה בציפייה. חודשים או שנים.

בקיץ 2015, אני ובן הזוג שלי רצינו להחליט על יעד לטוס אליו בחגים. אני רציתי מקסיקו. לחודש. הוא אמר שזה לא הזמן ושנעשה את שנה הבאה, בסיום התואר שלו, כי עכשיו זה בעייתי קצת עם העבודה, זה לחוץ וזה לא מתאים. לא יכולתי לקבל את זה. ״אבל למה לא עכשיו?״

השמעתי לו באוטו את השיר של טונה וסרנגה, הסברתי לו שאי אפשר לדעת מה יהיה שנה הבאה ולמה בעצם לא לעשות משהו שהוא אפשרי עכשיו. מי יודע מה יהיה מחר? עוד שבוע?  אז עוד שנה?

לקחתי את זה כל כך קשה. עדיין כשאני נזכרת בזה, אני מתקשחת מבפנים. אני נעצבת ומתעצבנת. מוצאים 1000 סיבות לברוח, סיבות למה זה הזמן הכי לא מתאים ולמה כדאי לדחות את זה לזמן אחר. נסענו בסוף לטנריף ודרום ספרד ל-12 ימים. היה מדהים ואני לא מתלוננת. (אבל למה לא עכשיו?) שנה לאחר מכן, 2016, הוא בדיוק התחיל עבודה חדשה ואני כבר ראיתי את מקסיקו הופכת לחלום שהולך ומתרחק ממני. במזל, הצליח לנו הפעם. טסנו למקסיקו-קובה.

---

אז השיר הזה מרגש אותי בכל פעם שאני מקשיבה לו ויש לו שתי משמעויות עבורי:

1. לא לחכות לזמן הכי מתאים, כי אין כזה.

לעשות עכשיו את מה שאתם רוצים. אני פחות מדברת על טיול ל-3 חודשים או רילוקיישן (שגם אותם ברור שאפשר ליישם אבל זה דורש הכנה ותכנון). אני דווקא מדברת על דברים קטנים ביומיום. לעשות יותר ממה שעושה לנו טוב ופחות ממה שמועך אותנו בשגרה; לבקר את סבתא, להיפגש עם אנשים שאנחנו אוהבים, לצאת להליכה, לראות את השקיעה, לראות סרט שכבר הרבה זמן רצינו והרשימה עוד ארוכה.

30% אני אוהבת וכל השאר לא

לפני כמה חודשים, הבנתי שאני נמצאת בחיים במקום שלא נכון לי. הבנתי שבמקום העבודה שלי אני עושה 30% את מה שאני אוהבת וכל השאר לא. וזה רע, רע מאוד. מתוך 10 שעות עבודה ביום, 7 שעות נשרפו על דברים שאני לא אוהבת לעשות. בכל יום אני זורקת את הזמן שלי לפח, אני מזלזלת בו, אני מזלזלת בעצמי ובאושר שמגיע לי. הרגשתי שאין בי כבר את שמחת החיים הטבעית והניצוץ הזה בי שאני כל כך אוהבת כשאני עושה משהו שאני מחוברת אליו.

אז אין זמן מתאים לעזוב עבודה, להישאר בלי הכנסה. הנה הגיעה הקורונה, על גבול הקצה שהייתי יכולה לקבל החלטה להישאר בחברה. כולם מסביב אמרו לי שזה לא הזמן לעזוב. אבל, זה לא היה בר-שינוי מבחינתי. ההחלטה התקבלה. בחרתי בחופש שלי לבחור:

איך ייראה הבוקר שלי
איך ייראו הימים שלי
איך ייראו החיים שלי

הבחירות הקטנות שלי

אני זוכרת שבכל תקופת מבחנים במהלך התואר הייתי רושמת בפתקים בטלפון, רשימה של דברים שאני רוצה לעשות בסוף הסמסטר. זה כלל בעיקר לפגוש חברים שלא יוצא לי לראות, להתאמן, ללכת לים כמה שיותר ועוד כמה דברים שלא קרו עד היום. את כל הדברים שכתבתי הייתי יכולה להכניס גם ביומיום שלי, אולי לא בתדירות שהייתי רוצה לעצמי אבל במנות קטנות. חבל שהייתי צריכה לחכות לסוף הסמסטר.

אני חושבת שיש משהו מאוד מרגיע ב״לכתוב לעצמך״. לשבת להתרכז רגע, רק אני והדף ולרשום את הדברים שאני רוצה לעצמי. מה הייתי רוצה לעשות יותר. לנהל רשימה כזאת באופן שבועי/חודשי או כל תקופה שנראית לכם מתאימה לחשיבה מחודשת, מה שתבחרו. תוכלו לקרוא בהרחבה על זה בפוסט מה עושה לנו טוב.

ברשימה הזאת לא ייכנסו אף פעם ״לבלות יותר זמן ברשתות החברתיות״ (פייסבוק/אינסטה/וואטסאפ) או ״לקרוא יותר חדשות״ או ״לאכול יותר שוקולד״ (למרות שזו אופציה מעניינת ומפתה להוסיף את זה לרשימה) ואיכשהו הבחירות האלו מציפות לנו את החיים באופן כזה מוגזם שהן שואבות מאיתנו את עצמנו. לקריאה בהרחבה על איך הפסקתי עם הגלילה והפחתתי משמעותית זמן מסך ברשתות החברתיות, כנסו לפוסטים איך הפסקתי לספור לייקים ו-איך להוריד זמן מסך בפייסבןק (ובכלל)

להיות בכיוון הנכון

כשאני מרגישה שאיבדתי את זה בעומס האפשרויות שמקיפות אותי (FOMO שוב- למי שלא מכיר: הפחד מהחמצה, Fear of missing out), הבחירות הקטנות האלו שכתובות על הדף עוזרות לי להתרכז במה שנכון לי. בימים של בלבול, אני חוזרת לאותה רשימה. מציינת לעצמי שאני בכיוון הנכון. אז אני לא אצליח להגשים את הכל ביום אחד ואולי זה ייקח קצת יותר זמן ממה שרציתי. אבל זה נמצא שם כדי להזכיר לי, מי אני ומה חשוב לי.

---

2. האושר לא ידפוק לי בדלת ״אחרי ש״

מה שנרגיש תלוי בנו ואפשר להרגיש טוב בכאן ובעכשיו.

יש לי הרבה חלומות: אני רוצה לגור בעיר גדולה ומגניבה בעולם, אני רוצה להיות תל-אביבית ולהנות מהחברים והאווירה, אני רוצה לגור בחווה בניו זילנד ולהתעורר בכל בוקר לירוק, אני רוצה לגור בבקתה בקו-פנגן, לעשות יוגה ומדיטציה כל היום ולחייך בשמש, אני רוצה לקום בכל בוקר על חוף הים ולהסתכל לגלים בעיניים. להמשיך?

אם זה יקרה? מתי זה יקרה? אם זה באמת נכון לי? אלו כבר שאלות מורכבות מדי בשביל חלומות והן שואבות את כל הקסם של החלום. יש גם חלומות מסוג אחר, אני קוראת להם חלומות הישגיים: לקנות דירה, להקים משפחה, להוריד במשקל, להרוויח מלא כסף, לסיים את התואר, למצוא עבודה, בקיצור הבנתם.

מה יקרה אחרי שחלק מהחלומות יתגשמו? אז אהיה מאושרת באדם?

החלום התגשם- היום האחרי

לא משנה מה החלום שלכם, לא תהיו מאושרים בדיוק אחרי שהחלום יתגשם. כי אין דבר כזה או לפחות אני לא מאמינה בזה. המוח האנושי תמיד ימצא סיבות לכך שמה שיש עכשיו, זה לא מספיק. ואם זה מספיק אז יהיו מתישהו בסביבה דברים שישברו אותנו, שיגרמו לנו לכעס, תסכול, כאב. כל אלה יהיו לעולם נחלת האנושות, כי אלה החיים. אז לתלות תקוות בחלומות שיביאו לי אושר יום אחד? אני אומרת למה לחכות עד שמשהו יקרה, כשאפשר להרגיש טוב עכשיו. לא בא לי לבזבז את הזמן שלי. הוא יקר מדי.

החלום האמיתי הוא איך לחיות באושר עם עצמי 
בלי תלות במה שקורה סביבי ובחלומות שלי. 

---

לאיזה חלק בשיר התחברתם ולמה לא? איזה דברים רציתם להגשים אבל אתם עדיין מחכים לזמן המתאים? איזה דברים קטנים שדחיתם אתם יכולים להתחיל ליישם כבר ממחר? שתפו אותי 🙂

והנה עוד כמה חלקים שאני אוהבת מתוך השיר, תהנו:

או שזו תקופה כזו של חוסר בזמן
לחיים אין מקום ביומן
רק נרים את הראש, נצליח לכבוש ת’בלאגן
הדאגות עד מעל הצוואר
אני חי בתקופת מעבר
לא חשוב תאריך, אני תמיד מחכה למחר

מיפו עד אתונה
כל כריש או טונה
כולם רוצים אותו דבר
קמים כל יום בבוקר
ומחכים לאושר
בתור ארוך שלא נגמר
כן, יו, אחת מחכה לדוור
אחד לתוספת שכר
ואני מחכה שהשחר יכה
ודברים יסתדרו כבר לבד
סיבות, תירוצים, נימוקים
וכולם מחכים מחכים
ורק הזמן לא מחכה לאף אחד