החופש לבחור: 9 שעות עבודה, לפתור בעיות של אחרים, רוטינת התסכול, להתפטר ולמה אני עושה את מה שאני עושה

הייתה תקופה שהייתי מקליטה דברים לעצמי על נושאים שאני רוצה לכתוב אותם כי הם היו כל כך בוערים בי שהייתי מפחדת לשכוח אחכ מה רציתי לומר. אז הקלטתי.
למען האמת זה אחלה הרגל שחבל שאני לא עושה יותר, כי הרבה מתפספס לי בדרך.

את הנושאים האלה העליתי ביולי 2020 כאשר בועת הקורונה התפוצצה (זמנית) עם החזרה לחיים ולשגרה. אבל הם רלוונטיים ועל-זמניים לכל מי שמפקפקת ביומיום שלה, בעבודה שלה ובמשמעות של מה לעזאזל אנחנו עושים בחיים האלה. (יותר נכון מה אנחנו עושים בעבודה שלנו??)

רקע קצר- התפטרתי ממקום העבודה שלי בדיוק באמצע מרץ 2020. תחילת מגפת הקורונה העולמית בישראל. (כלומר על הפיטורים הודעתי חודש קודם) ולכן במהלך הסגר נהניתי מהחופש להיות בחופש וגם התפנה לי ים זמן לחשוב, לתהות ולהרהר על מהות ומשמעות שעות העבודה בחיי ומה אני רוצה מעצמי.

החופש האמיתי שבסגר הקורונה

מה שהיה עבור הרבה אנשים תחושת כלא בסגר בנורא, עבורי זה היה החופש הכי גדול. חופש אמיתי. חופש מעיניים של אחרים שזה דבר נדיר שלא קורה בעצם אף פעם (טפו טפו רק בבריאות). חופש ממערכות חברתיות שלא תמיד רציתי להיות בהם- למשל- בעבודה היו לי מדי יום מפגשים עם אנשים שאני לא מעוניינת לפגוש ואם רק הייתי יכולה לבחור בעצמי אז בודאי שלא הייתי בוחרת לפגוש אותם ברמה היומיומית.

סופסוף יכולתי לבחור ב-100% עם מי אני רוצה לדבר ביומיום, את מי אני רוצה לראות בוידאו, ומפגשים פיזיים זו הייתה בכלל בחירה בפינצטה. היה לי את החופש להכין לעצמי את כל הארוחות ביום, לבחור אותן במודעות עד כמה שאפשר. ללמוד דברים חדשים ולחזק כישורים ישנים שרק באמצעות הסגר הזה התאפשר לי להעמיק כמויות של זמן בדברים שהם אשכרה מעניינים אותי.
תחשבו על זה- כמה מהמפגשים שלכם ביומיום כולל במקום העבודה, אלו מפגשים שהייתם מעדיפים לוותר עליהם?

מה שקורה ״בשגרה״ זה נורמלי- דבר גורר דבר, והיו הרבה פיתויים מסביב, הוזמנתי והלכתי לאירועים/מפגשים שלא באמת רוצים והלו״ז התמלא בלי שבחרתי באמת מה אני רוצה לעשות עם הזמן שלי. הרגשתי שאני נפגשת יותר מדי פעמים עם אנשים שלא ממש בא לי, שלא לדבר על כאלה שהייתי מחויבת ללכת כי לא היה נעים לי לבטל להם.

אחד הדברים המדהימים שלקחתי איתי מתקופת הקורונה לחיים עצמם הם האבחנה והמודעות לבחור אילו אנשים אני רוצה בחיי, ואיך אני רוצה להשקיע את הזמן שלי ביומיום.

להיות תקועה 9 שעות בעבודה ולפתור בעיות של אחרים

בשגרה הרגילה שלפני הקורונה, נקרא לזה ימי הטירוף, הרגשתי שאין לי מספיק זמן ביום לעשות את מה שאני באמת רוצה. הייתה בי סקרנות גדולה ללמוד ולחקור הרבה דברים שעניינו אותי ופרקטית לא יכולתי לעשות את זה כי אני תקועה 9 שעות ביום בעבודה. וההתמודדות עם העובדה הזו הייתה לי נורא קשה ברמה היומיומית.

ברוב הזמן בעבודה עשיתי דברים שאני לא באמת רוצה- אני קוראת לזה ״לפתור בעיות של אחרים״ וזה היה חלק גדול מהעבודה שלי. ולפתור בעיות של אחרים הכוונה היא- 1. לפתור בעיות של לקוחות 2. לפתור בעיות של החברה.
ואני הבנתי שאני רוצה בעיקר להתמקד ב״לפתור את הבעיות שלי״ כלומר להתמקד במה שמעניין אותי, אורפז כאדם חופשי בעולם, ולהשקיע את הזמן בדברים שיפתחו אותי ויתרמו לי.

להשקיע את הזמן שלי במודעות מתוך בחירה

במהלך כמה חודשים, עד שקיבלתי את ההחלטה להתפטר- הרגשתי שאין לי מספיק ערך ומשמעות בעבודה הנוכחית. הרגשתי ש-80% מהזמן בעבודה אני עושה דברים שאני לא נהנית מהם וב-20% הנותרים אני סה״כ נהנית מהעשייה ומקדמת דברים שמעניינים אותי בעבודה. הרגשתי שהמאזן הזה לא נכון בשבילי, לא יכול להיות ש-80% מהעבודה שלי תהיה מבוזבזת על דברים שלא מעניינים אותי. החלטתי שאני רוצה להשקיע בעצמי ובמה שאני רוצה להשיג.

לא ידעתי מה אני מחפשת והייתי כבר מתוסכלת מקונספט ״העבודה״. הדבר החשוב שאמרתי לעצמי- הוא שאני רוצה שהעיסוק היומיומי שלי יהיה כמה שיותר בשביל עצמ, במשהו שיעניין אותי. ואם צריך אז גם לקבל החלטות קשות ולעבוד בעבודות לא מושלמות בשביל להשיג את המטרה שלי וזה בסדר גמור. העיקר שאני זו שבוחרת איך להשקיע את הזמן שלי.

כל עוד הבחירה היא מודעת ויש לה הצדקה פנימית זה סבבה בעיניי- החלק הנורא הוא כשנשאבים למציאות יומיומית שאנחנו לא מרוצים ממנה.
ימים, שהופכים לשבועות וחודשים מהחיים שלנו. ופתאום אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מעבירים את הזמן במשך שנים בעבודה שהיא לא באמת בשבילנו.
זמן העבודה, שהוא אחוז ניכר מהיום שלנו, מקבל לאט לאט את ההגדרה הקרה- ״נטו עבודה״. וואלה אותי זה מבאס לחשוב שרוב היום שלי יהיה ״רק״ עבודה.

אולי אני צעירה,אולי אני נאיבית, אולי אני לא מבינה את החיים או לא מוכנה לקבל את זה ש״ככה החיים״.

זה לא נראה לי הגיוני לבזבז שנים מהחיים, מתוך בחירה מודעת, על משהו שלא באמת עושה לי טוב, שהוא נטו לטובת זה שאני ארוויח כסף.

להרוויח כסף זה חשוב אבל זה אפילו לא הנקודה- כי להרוויח כסף אפשר גם מעבודות רבות ומגוונות שאולי אני איהנה בהן יותר והן יהיו מעולמות התוכן שמעניינים אותי. (סתם זורקת חלום שהיה לי פעם לעבוד ב״סבון של פעם״ ולא הספקתי…)

רוטינת התסכול- למה אני עושה את מה שאני עושה

בסופו של דבר יחסית ״קל״ להיגרר לרוטינה כזו של שנים שאני מתוסכלת ממה שאני עושה:
– מתוסכלת ללכת לעבודה- הפעולה של לקום בבוקר ולהעביר 9 שעות בעבודה
– מתוסכלת מהעיסוק שלי בעבודה
הסיבה ש״קל״ להיגרר לרוטינה היא כי אף פעם אין את הזמן הנכון לקחת סיכונים, או לשנות עבודה, או להתפטר. תמיד יש מספיק סיבות רציונליות למה לא כדאי לעשות את זה. סיבות כלכליות, חברתיות, משפחתיות ועוד ועוד.

כשראיתי סביבי ב״הפוגת הקורונה״ שאנשים מתבאסים ומתלוננים על החזרה לשגרה השואבת לא יכולתי שלא להעמיק ולתהות איזה חיים אני רוצה לעצמי. חיים שאני מבואסת ומתוסכלת מהיומיום שלי?

ואז שאלתי את עצמי- מה המטרה של מה שאני עושה בכלל?? למה אני עושה את מה שאני עושה? מה המשמעות של מה שאני עושה ביומיום?

למשל חשבתי לעצמי- אם אני אני מנהלת רכש/לוגיסטיקה/תקציבים אז אני יכולה להגיד שבזכותי יש ייצור במפעל וזו תחושת המשמעות שלי. אבל מה אכפת לי מהמפעל הזה? אני שואלת באמת. ומה אכפת לי ממה שקורה שם?
אני מודעת לכך שאם כולם היו מדברים כמוני אז העולם שלנו לא היה מתפקד ולא היה מי שיניע את המשק.
לא כולם חושבים כמוני אז נראה לי שנהיה בסדר.

אבל אולי זה יעזור למי שכן מרגיש כמוני, מי שמרגיש בכל ליבו שלא צריך להתנהל ככה בעולם, שלא הגיוני שאלה החיים. אז מי שרלוונטי לו מוזמן להעמיק ולשאול את השאלות הקשות האלה. אני לא אצליח לשנות את העולם וגם אם אתם כמוני – עדיין לא נשנה את העולם, אבל מספיק שאני משנה את העולם האישי שלי כי בסופו של דבר זה מה שחשוב- אני זו שחיה את החיים שלי. אני מאמינה שאם יהיה לי יותר טוב אז אני אעשה טוב לעולם.

ומה קורה איתי היום? ינואר 2024

היום, אני כבר שלוש שנים בעבודה שאני כל כך אוהבת (טפו טפו), יצאתי לעצמאות בתחילת 2021 ותוך כדי הפכתי במקביל לשכירה.
אני נהנית מהיומיום שלי, 9-10-12 שעות וזה לא העניין, העיסוק שלי הוא התחביב שלי- לאייר ולעצב- הוא כל מה שחלמתי עליו באותה התקופה של קיץ 2020, אמנם לא ידעתי אז בדיוק מה אני רוצה להשיג, אבל זו הייתה תחילת הדרך.

ביולי 2020 קיבלתי החלטה. שאני רוצה, שאני יכולה. שאני מסוגלת להשיג כל מה שארצה, לעבוד קשה כדי להשיג את מה שאני רוצה לעצמי.

זה ממש לא בא בקלות וזו הייתה דרך ארוכה. ואפילו עברתי עוד מקום עבודה שזה גם היה חלק חשוב בדרך שלי להבין את עצמי.
להשיג את מה שאני רוצה לעצמי דרש ממני המון. התמדה לאורך זמן ואמונה בעצמי שאצליח, ימים ולילות של למידה וסקרנות סביב השעון בכל פלטפורמה אפשרית. אומץ לעמוד בשאלות הפרקטיות הקשות של החיים מול עצמי, מול בן הזוג שלי,מול המשפחה. לקחת סיכונים של זמן, כסף ועוד. יש עוד הרבה מה לשתף על הדרך שעשיתי ואני אשאיר את זה אולי לפוסט אחר.

אם אני צריכה לבחור דבר אחד החשוב ביותר עבורי שהיה המפתח לזה שהצלחתי בדרך שלי, זה- האמונה בעצמי שאצליח. כוח פנימי עוצמתי שירשתי בזכות מאבא שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *