נפרדנו כך. איך נפרדתי מאינסטגרם
בפוסט הזה אני הולכת לדבר על מערכת היחסים שלי עם אינסטגרם, על ההתמכרות לסטורי ולתיעוד האינסופי. גם אם הוא לא היה יומיומי, הוא היה נוכח מספיק בחיים שלי כדי להבין שזה מוציא אותי מהחווייה שאני נמצאת בה ושואב אותי לעולם וירטואלי במקום להיות ברגע הזה.
שנתחיל?
אינסטגרם בתחילתה של שנת 2012 היתה עבורי בריחה, מקום להביע בו את יכולות הצילום שלי באייפון עם כל הפילטרים (שהיו אז חדשים ומרגשים). חפצים, רגעים, אנשים ואוכל. באותם ימים היו לי באינסטה רק אנשים שהם לא “חברים” שלי מהפייסבוק. אנשים מהעולם, מהארץ שאני לא באמת מכירה. ואני, והם, עוקבים זה אחר זה בשביל ההשראה, ליהנות מצילום שהיה דבר מופלא וחדש, שיתוף ארטיסטי של חוויות ורגעים בחיים.
ואז אינסטגרם התחיל להתפשט, המיזוג שלו עם פייסבוק לא עשה לי טוב. פתאום התחילו לעקוב אחריי כל ה”חברים” בפייסבוק. המקום שהיה עבורי בריחה מהעולם האמיתי והצליח להקסים אותי בעולם תוכן חדש, התערבב עם החברויות המזוייפות, הלייקים המחייבים והנה אני מוצאת את עצמי “חייבת” להחזיר עוקב לחברים שהם בכלל לא חברים. חווית העתק-הדבק מהפייסבוק לאינסטה.
בכלל לא רציתי חברים באינסטה.
ואז הגיע הסטורי. הו הסטורי.
העולם מתחלק לשניים – לפני ואחרי המצאת הסטורי. בוודאות. הפיצ’ר שהצליח לגרום להתמכרות קשה אצל אנשים שלא היה להם מושג מה זה אינסטגרם.
עידן הסטורי הגיע בריצה והשאיר אבק לכל מה שהיה לפניו. נפתח עידן הלגיטימיות לתעד כל דקה מחיינו– וכמה שיותר- יותר טוב. איך הוא סחף אותנו לתוך מעגל התיעוד האינסופי. קישוט והתקשטות של הרגע במקום לחוות אותו באמת, כשהוא באמת כאן.
ההרגל התיעודי שהפך את החיים שלנו לוירטואליים, כאלה שחייבים לתעד ולהסריט כל הזמן. תיעוד שמחריב לנו את חוויית ה-“לחיות את הרגע”. מתי פשוט נסתכל על מה שיש לנו עכשיו ונהנה ממנו. מהצבעים, מהטעם, מהאנשים שאיתנו. שנסתכל להם בעיניים, שנקשיב. שנשים לב מה זה עושה לנו בגוף. לשים לב מתי נעים לי, לא נעים לי, אני משוחררת, אני מרוכזת, אני חולמת בהקיץ, אני קפוצה, אני נושמת.
על עלייה בדופק, סטרס וקפה שהתקרר
אני הייתי שם במעגל הזה לגמרי.
המעצבנים האלה שלא מסכימים שייגעו באוכל כי הם חייבים לצלם? כזו.
כל מי שאי פעם העלה סטורי אולי יכול להתחבר לתחושת הסטרס הפנימי אותה יצא לי לחוות פעמים רבות. הפומו, פחד מהחמצה, הפעיל עליי לחץ “לצלם ולהעלות”, שכולם יחוו איתי את הרגע, שכולם ייקחו חלק בחוויה שלי. לא לפספס את הרגע מחוץ לרשת.
ועל הדרך- המלצה על פרק בנושא פחד מהחמצה בפודקאסט של יהודית כץ- ״חושבים טוב״ לינק להאזנה
זה התבטא אצלי פיזית בגוף- דופק שעולה ומאיץ בי- “חייבת-חייבת לעלות את זה עכשיו”, לפני שהרגע נהרס. אבל בעצם זה מה שהרס לי שוב ושוב את הרגע. כי בינתיים הקפה כבר התקרר. אבל היי- מזל שיש תמונה שמתעדת את הרגע המושלם. אולי היא מפצה על המציאות שבה נאלצתי לשתות קפה קר. בכל זאת אחרי פעמיים שביקשתי מהמלצרית לחמם לי את הקפה, בפעם השלישית (גלידה) זה כבר מוגזם, במיוחד שזה קרה הודות לתרבות התיעוד והסטורי.
ברוב התנשאותי, חשבתי שאינסטה יותר טוב מפייסבוק והלו חברים– אני לא בפייסבוק, אני “רק” באינסטה.
אז הסטורי גרר אותי אחריו להעלות את הרגעים האלה שהם שלי. כמה רגעים של חוסר ריכוז והופ השקיעה כבר נגמרה. אל תאמינו לתמונות השקיעה היפות שלי. מאחוריהן עומדת ילדה עצובה שגילתה שהשמש כבר נעלמה. כמה רגעים פיספסתי רק בגלל שהייתי עסוקה ב”להעלות לסטורי”.
חיה כאילו אני בסטורי
החלטתי שאני רוצה לשחרר את ההרגל הזה, הצורך המשתלט לתעד ולשתף עם העולם בסטורי איפה אני ומה אני עושה. אז הרבה זמן שאני כבר לא מעלה סטורי, אבל לא הצלחתי עדיין לשחרר את ההרגל של התיעוד.
אני חיה כאילו אני בסטורי, מצלמת ושולחת לחברים בוואטסאפ. או רק מצלמת לעצמי.
צילמתי כל דבר שרציתי לתעד רק בלי לפרסם אותו ברשתות. למרות ש- וואטסאפ אכן רשת חברתית לכל דבר אבל זה לפוסט אחר.
הסטורי שלי באינסטה הגיע לסיומו כשהבנתי שאני לא רוצה לחלוק עם אף אחד את הרגעים שלי, או יותר מדויק אני רוצה לבחור עם מי אני רוצה לחלוק את החיים שלי והתשובה היא קודם כל עם עצמי.
הרגשתי שאני לא חווה מספיק עם עצמי את הרגע כי אני עסוקה בלצלם, לשלוח ולהתהדר ברגע הזה, שהוא שלי, אבל אני כבר רוצה להעיף אותו לעולם, שהוא יהיה של כולם.
אפילו היום זה קרה לי, קוראסון השוקולד והקפה שהתקררו להם בזמן שהייתי חייבת לצלם אותם ואז עוד כמה רגעים לענות לכמה אנשים בוואטסאפ. עומס של רגעים ותגובות שרצים על המסך. אז כן זה עדיין קורה לי, אני מנסה לשים לב ולהיות מודעת למה זה גורם לי להרגיש.
את הטקסט שקראתם עד עכשיו כתבתי ב-27 לנובמבר 2019 ועכשיו נעבור לנקודת מבט עכשווית, שנתיים אחרי:
וואו. כמה מים עברו מאז שכתבתי את המילים האלה. עכשיו אני מבינה כמה זו הייתה חוויה לא פשוטה, צורך מתמיד לשתף עם העולם, צורך שאין בו כמעט שליטה. אז אחרי כמה שנים של און-אוף, חזרתי לאינסטגרם במרץ 2020 עם השקת הבלוג שלי, זה התחיל בתוכן שאני כותבת ושיתוף תהליכים שאני עוברת. בתוך זה זלגתי גם לשיתוף עקבי ויומיומי של סטוריז וכמובן צריכה מתמדת של תוכן באינסטגרם. בשלב כלשהו הפול טיים שלי שם דעך, והפסקתי. הרגשתי שזה מקום שפחות בא לי להיות מושקעת בו.
אז איך אימצתי עם הזמן הרגל חדש? אני חושבת שהבסיס הוא בהבנה שזה בסדר. זה בסדר שאני מפספסת את כל מה שקורה שם. זה בסדר שאני לא עקבית בפרסומים. זה בסדר שאני משתפת כשאני פנויה לכך ורוצה. זה בסדר שאני לא משתפת עכשיו.
היום היחסים שלי עם אינסטגרם הם כאלה: אני נכנסת כשבא לי. זה נשמע מצחיק כי כולם נכנסים כשבא להם, אז אני מתכוונת, אני נכנסת כשאני רוצה. אני משתפת כשאני רוצה. אני זו ששולטת מתי ואם אכנס. אני נכנסת פעם בשבוע, בשבועיים או פעמיים ביום. הכל בהתאם למה שאני מחפשת וצריכה. היום אני בעיקר בחשבון הארט בו אני מעלה את האיורים שלי ועוקבת אחרי מקורות השראה בעולם העיצוב + בילי אייליש (ברור).
בחשבון האישי (שהוא גם הבלוג שלי באינסטה) הייתי רוצה לשתף יותר תוכן וחוויות אישיות מתוך תהליכים שאני עוברת, אבל לרוב אני מרגישה שזה שואב מדי וגורם לי להתעסק בפלטפורמה יותר זמן ממה שהייתי רוצה. אז אני נכנסת מדי פעם, משתפת בפוסטים חדשים בבלוג ובתובנות ותכנים שמשמעותיים לי ואני חושבת שהם יכולים לעזור לאחרים.
ומה לגבי גלילה עד האינסוף?
כן, עדיין קורה לי מדי פעם שאני מתמסרת לזרועות הגלילה. אבל החוויה הזו הפכה לכל כך קשה עבורי, שאני יכולה להרגיש איך האנרגיה והיצירתיות נשאבות החוצה ממני, וזה משאיר אותי עם טעם חמצמץ ואזהרה לפעם הבאה שאני נכנסת.
שאלה מנחה שאולי יכולה לעזור – כשאני נכנס/ת פנימה זה כי אני רוצה או כי האצבע לוחצת על אוטומט?
אפשר להתחיל בצעדים קטנים. בפעם הבאה במקום ללחוץ, נפנה לפעולה שתמלא אותנו: לכתוב משהו לעצמי, לעשות הליכה קצרה בחוץ, לנשום, להתמתח. צריך לזכור שהגלילה הזו ברוב הפעמים מביאה איתה חרדות, מחשבות שליליות, מרוקנת את האנרגיה ועושה את ההיפך מ״הפסקה״. המוח שלי כבר לא מסוגל לתפוס את אינסטגרם כהפסקה תמימה.
אם נושא צריכת תוכן ברשתות חברתיות (ובכלל) זה משהו שמעסיק אתכם, או אם תהיתם לעצמכם כמה זמן מסך שבועי אתם שורפים ברשתות אני ממליצה לכם לקרוא את הפוסטים שכתבתי בנושא:
עוד על הרגלי שימוש ברשתות חברתיות, צריכת תוכן וגלילה אפשר לקרוא בפוסטים האלה: איך להפסיק לספור לייקים וגם לבחור את התוכן שאנחנו באמת רוצים
מה המערכת יחסים שלכם עם אינסטגרם? ממש מעניין אותי לשמוע חוויות של אחרים, מוזמנים לספר לי בתגובות או בפרטי.
מצרפת רצועת מוזיקה שאני מאוד אוהבת, צלילי פאנטם (Hang Drum) רכים, גלים של חיוביות ורוגע למיינד..
במשך חודשים זה הדבר הראשון שהייתי שומעת בשעתיים הראשונות של הבוקר, ועדיין זה הפייבוריט שלי כשבא לי לשמוע –כלום-.
סופר-מומלץ גם ברקע למדיטציה, תהנו 🙂
2 תגובות
אפרת
יכולתי להזדהות עם הרבה ממה שכתבת.
אמנם אצלי לא ממש היה אינסטגרם לפני העסק, אבל כן עם הזמן מאד נשאבתי ושמתי לב שהמוח בשלב מסויים ממש חשב במובנים של סטורי.
אבל אז עשיתי כמה שינויים.
עשיתי מיוט לכל מי שלא באה לי בטוב. גם יוצרות תוכן “מעצים” ששמתי לב שאני משווה את עצמי אליהן – הוסרו או נכנסו למיוט.
שמתי הגבלת זמן בטלפון שעוזרת לי להיות ממוקדת ביצירה ופחות בצריכה.
הפסקתי לתעד מלא דברים. גם כדי להיות נוכחת וגם כי היום יש מלא יוצרות תוכן שמעלות מלא fillers. זה לא כזה מעניין. בכלל, הגעתי למסקנה שעדיף “להיעלם” מאשר למלא תוכן בכוח.
אם בכל זאת בא לי להעלות משהו, אני מצלמת ומעלה אח”כ.
מקווה מאד שבעתיד אצליח להדק עוד יותר את החגורה מבחינת שעות הפעילות שלי באינסטגרם. נראה לי ההרגל הבא יהיה משהו בסגנון “לא לצרוך תוכן עד שעה מסויימת”.
מצד שני לכלללל מה שכתבתי, שמעתי פודקאסט שאולי יעניין אותך. של רוזין רוזנבלום, הפרק האחרון כנראה, על מורה ליוגה שלא אוהבת לשווק בסושיאל. אם תקשיבי תעדכני אותי מה חשבת:)
אורפז הרוש
מעניין לקרוא את החוויה שלך מאינסטה, ההתייחסות שלך מזווית של בעלת עסק יוצרת תוכן וגם כצורכת תוכן רלוונטית גם עבורי ונותנת גם כמה נקודות למחשבה.
הנסיון והחווייה שלי באינסטה לאורך השנים ובייחוד בתקופת השקת הבלוג גרמו לי להבין שזו לא הדרך שנכונה עבורי ביומיום, לפחות לא כרגע.
מבחינתי יש תמיד מקום לשינוי וזו מערכת יחסים שמשתנה כל הזמן… ואולי עצם הקבלה שזה המצב כבר מאפשר שחרור מסוים, כמו הדוגמאות שנתת לצעדים ושינויים שעשית.
סה״כ אני מאוד שמחה ומודה על האפשרות להגיע לאנשים בכל העולם ומרגישה סיפוק והנאה שיש לי מקום שבו אני יכולה להפיץ את היצירה שלי.
מעריכה את ההמלצה לפודקאסט נשמע סופר מעניין ורלוונטי, אני אקשיב בהזדמנות ואשמח לשתף מה חשבתי 🙂
תודה אפרת היקרה על השיח והשיתוף!